מתי בפעם האחרונה ניפגעת…?

    מעטים הם האנשים שיגידו ניפגעתי באותו הרגע. ולכך שלוש סיבות לפחות. האחת: לימדו אותנו לא להגיב מהר, שזה בוגר ואחראי ואפילו תרבותי. הסיבה השניה: הפגיעה מייצרת אנרגיה בגוף שלא מאפשרת לחשוב על ניסוח הולם, ולכן עדיף לשתוק. השלישית: לא תמיד הפגיעה  מובנת. לעיתים נידרש זמן ותהליך מוחי או אמירה של מישהו אחר כדי להבין שאכן הייתה שם פגיעה.

וארבע… (הכי חשובה אבל לא ניספרת?) אנחנו לא רוצים שידעו שניפגענו…למה? כי מזה אומר עלינו..עצם הפגיעה מגלה את חולשתנו הכמוסה ביותר. מה, שידעו ש…? שאני רגיש, שאני פגיע, שאני רוצה עוד, שחשוב לי שישמו לב, שאני צריך שיגידו לי מילה טובה, שבעצם לא ראו אותי, שלא שמעו אותי, או שראיתי שניסו להתעלם ממני?…..זה קצת ילדותי לא?

ולפיכך…כדי להימנע מהמבוכה שבפגיעות, אנחנו עושים הרבה מניפולציות ומשתמשים בכלי חשבון מתקדמים ביותר! הכפלה. אחד נגד מאה. נקמה. אבל בזמן שנוח לי ובהיקף שיתאים לי. הכנסות מתחת לחגורה, חשבונאות, פרצופים, התעלמויות, הכשלות, הכל…רק לא להגיד…ניפגעתי. נדמה לכם שזה רק בין חברים או חברות?….רק בין זוגות?…רק עם החמות…? אז זהו שלא. גם במקום העבודה בין עובדים בין מנהלים ואפילו בין שותפים…בכל מקום בו יש אינטראקציה אנושית..(רציתי להוסיף את המילה מורכבת, אבל למעשה, כל אינטראקציה אנושית היא מורכבת).

היכולת לאמר ניפגעתי היא גדילה אמיתית ומשמעותית הדורשת אומץ, ביטחון עצמי רב, ואמון באחר. בסדר הזה. במערכת יחסים אישית, חברית, אינטימית וכן כן, גם ארגונית. יצירת שתוף פעולה אמיתי מתקיים ככל שהיחסים פתוחים יותר, ומאפשרים להביע פגיעה ולהכיל פגיעה. כשאפשר לאמר ניפגעתי, ולהבהיר דברים אפשר להמשיך הלאה. מכוון שכשיש פגיעה, מה שנאמר לעולם אינו מה שהתכוונתי אליו. ואז.. כל כך הרבה אנרגיה מתבזבזת במקום הלא נכון.


האם יש לך את האומץ לאמר ניפגעתי? והאם אימון אישי יכול לעזור לך להתקדם הלאה.