סיפור על בודהה ו"עט" חפירה!

    "פעם פגש הבודהה סגפן לגדות הנהר. הסגפן התפאר: "לאחר שעמדתי שלושים שנה על רגל אחת רכשתי את הידע והיכולת ללכת על פני המים." הבודהה לא התרשם מדברי הסגפן ושאל: "מדוע ביזבזת שלושים שנה? הרי אפשר לחצות את הנהר בסירה".

(שלב החפירה:) מהי המחשבה הראשונה שעולה לך? האם היא- נכון, איזה אדיוט, או – נכון, הכי פשוט זה לפנות לייעוץ ולקבל עזרה ולפתור את הבעיה מהר, האם זה מתפתח ל-לא נשמע לי הגיוני…בודהה? הרי הוא בעצמו ישב מלא זמן מתחת לעץ…גדל ל- מעורר עניין, וואו, 30 שנה על רגל אחת…איזו התמדה…מדרדר ל-מחשבה פאטלית.. לאן יש למהר…הרי בסוף מגיעים לסוף….או למחשבה מנקרת…מה שחשוב באמת זה התהליך או התוצאה המהירה?….או מה המשמעות, המחיר, של כל שביל והחלטה? ואייך אייך נקבל את ההחלטה הנכונה אם יש כזו בכלל… בעידן האינסטנט חפירה לעיתים מפורשת כגנאי. השיח כיום הוא "צריך להציב מטרה ולהשיג". הכל מהיר. אין זמן לחשוב להתעמק, התחרות לא תחכה. אני אוהבת לחפור. מודה. ההתעמקות היא משחק מחשבה, היא גילוי של נתיבים אחרים במוח, של זוויות חדשות של עולמות אחרים. ההתעמקות מאפשרת להרחיב את ההסתכלות על החיים. ההתעמקות היא תהליך בו נחפרים היסודות של החשיבה. על בסיס יסודות אלו ניבנית האישיות המקורית הייחודית שאין שנייה לה. ללא חפירה הבניה רעועה, לא יציבה וזקוקה לקביים וייצוב מזרים. התעמקות בחשיבה, התפלספות על העולם פותחת שבילים חדשים ומראה אפשרויות אחרות. המטרות ניגלות בדרך תוך כדי התפתחות ולאו דוקא מוגדרות מראש.  יש בזה סיכון ויש בזה סיכוי למשהו חדש שלא יכולת לחשוב עליו בתחילת הדרך.