בטוחים שאתם יודעים הכל? תמיד צודקים?

    אימון אישי – בקונפליקט שבין הרצון לשלוט על הכל לבין לאפשר גם לאחר לקחת חלק ולהשפיע כדאי לדעת שיש לזה השפעה לטווח ארוך על היחסים – על האמון, על הנכונות לעשות, על ההתלהבות, על שתוף הפעולה על האפשרות לחלוק.

    אימון אישי – בטוחים שאתם יודעים הכל? תמיד צודקים? יש בזה משהו, אבל חשוב להבין גם את זה:
אימון אישי – כשיש לך תחושת שליטה על מה שאת-ה עושה, על מה שקורה לך, fשזו פעולה מתוך בחירה, את-ה נהנה לעשות, גם עבור עצמך וגם עבור האחר. אבל, כשתחושת החירות להחליט, להשפיע' אובדת וכל מה שנשאר לך לעשות זה למלא אחר ההוראות, שריר כוח הרצון מתעייף הרבה יותר מהר… אל תקצצו לאחר כנפיים בשם השליטה, ואל תתנו שיקצצו לכם… בתהליך של אימון אישי אנו מבררים אייך לשמור על הגבולות של עצמנו בסביבות השונות, אייך לוודא שלא יקצצו לנו את הכנפיים. בהדרכה הורית לומדים אייך לא להיות ההורים האלה, אלה שממפנקים יותר מדי , ומבלבלים בין טוב לשליטה, בין חופש לתלות. אם אתם רוצים לחיות בסביבת אנשים, בני זוג, וילדים יצירתיים ועצמאיים, אם אתם רוצים את החופש הזה לעצמכם, זה הזמן לבחון אייך לעשות את זה נכון.

להיות הורה

    המדד לבריאות נפשם של ילדים הוא מורכב, והוא לא מושתת רק על הורים נשואים או לא, אלא על איזה הורים כבני אדם אתם אם נשואים ואם לא. אנשים מעניקים את מה שיש להם, אם יש טוב יעניקו טוב אם יש מירמור כעס ותסכול זה מה שיועבר. בכולנו יש מכל דבר במינונים שונים. השאלה היא מה מודגש, מה מועבר החוצה, מה מנהל אותנו ובעיקר ברגעי לחץ, כשהדברים לא מסתדרים כמו שאנחנו רוצים.

איזה הורים אתם? איזה הורים אתם בוחרים להיות? האם אתם פועלים בכיוון הזה?

כן, לא הכל תלוי רק בהורים. יש משמעות לנפשו של הילד, יש משמעות לעולם החיצוני עימו מתמודד הילד, לאירועי החיים. אך כהורים, הרצון הוא לעשות את המקסימום הנכון ביותר. האם יש הלימה בין ההורה שאת/ה רוצה להיות, מאמין/ה שנכון להיות, לבין ההורה שאת/ה בפועל….? את הפער הזה אפשר לשנות בעבודה אישית או קבוצתית, והחיים בבית נראים אחרת!

"הילדה שלי מסכנה….", דילמות של הורים גרושים

כשאבא ואמא חיים בניפרד החיים נהיים יותר מורכבים. צריך להתקיים בין שני בתים, כך שגם אם היחסים תקינים, זה עדין שונה ומרגיש לא מובן. המילים "הילדה שלי מסכנה.." עולות לא מעט. במיוחד אם הילדה אומרת כי אינה רוצה ללכת לאבא. הסיבות הן מגוונות. לפעמים זה בגלל שאצל אבא אין לה מספיק מרחב פרטי, ולפעמים זה כי נדמה לאמא שאבא לא מספיק מפנק ומשקיע זמן בילדה. עם ההתפתחות והגיל…, גובר הצורך במרחב אישי ומגיע הרצון לא ללכת, במיוחד בסופ"ש. התלונות והטענות מופנות אליך, ואת הרי אמא לביאה, דואגת ושומרת, ומיד מתגייסת. כן כן, הילדה מסכנה, אז שלא תלך…הרשי לי להציע חלופה מחשבתית, וכל זה כמובן, כשמדובר ביחסים תקינים בין האבא לילדה, יחסים שיש להם רצף והיסטוריה טובה. למדי אותה להביע את חוסר שביעות הרצון שלה מול אבא, לפרוק את התסכול מולו ולא להשתמש בך כמגן. עודדי אותה לדבר את הקושי, להתמודד עם התיסכול מול האדם שעימו יש לה קושי. למדי אותה אייך לא להיות "מסכנה" ולבקש רחמים מאמא, אלא אייך לדבר ישירות ולהגדיר את רצונותיה ללא בושה. היא לא באמת זקוקה להגנה, הרי היא יכולה לדבר איתו גם אם זה לא קל לה. המשפחה היא מגרש האימונים שלה לעולם שבחוץ. וכדאי להתחיל כבר מעכשיו. כשלא תפחד להשמיע את קולה מול אבא ולהתעקש, יהיה לה קל יותר להשמיע את קולה מול העולם וכל גבר אחר.
טילי ג.ליברמן, מאמנת ומנחה להורות בריאה יותר, גם אחרי גרושין.

ה"ביקורת בונה"…הורסת

בדרך לילד המושלם שהוא עוד רגע יהיה…. אם רק:
ילמד קצת יותר…כי זה העתיד
יהיה קצת יותר נחמד לחברים…אחרת הוא יהיה לבד
יעמוד על דעתו מולם… שלא יהיה חנון
יקרא ספרים…כי ככה מתפתחת השפה
יאכל פחות ממתקים..כי להיות שמן היום זו יכולה להיות בעיה
אם רק יקשיב למה שאני אומרת…הוא יגדל להיות ילד ניפלא עצמאי ודעתן, ויוכל להגשים את כל משאלותיי…ההה משאלותיו כמובן.
לא, אני לא מקטינה אותו בדרך… זו רק ביקורת בונה…אחרת אייך הוא ילמד ? זה תפקידי…לא? זו השיטה??

אז זהו…שלא.

הדרך לבחון אם מה שאני אומרת נכון או לא היא פשוטה.
תחשבו עליכם כילדים שקיבלו ביקורת מההורים, האם זה מה שיצר אצלו צמיחה?
בדרך כלל אני שומעת שזה גורם למרד…או ל"סרוס" והקטנה…
הדרך הבונה למרבה הפליאה היא עידוד, חיזוק הכוחות, האמונה ביכולות.
משם הכל פתוח.
תתעודדו