השפעת הזום על צורת השיח והמפגש שלנו
אם יש משהו ודאי לגבי ימי הקורונה הוא… שהיא האיצה תהליכי דיגיטציה. אם בחודש ינואר הייתי צריכה להשקיע זמן ואנרגיה בלשכנע ולהסביר שאימון אישי אימון
מנהיגות השתתפותית? איך זה בכלל אפשרי. הרי מנהיג יש אחד, המבנה הוא הררכי, בסוף מישהו חייב לקחת אחריות לא? אז מה הסיפור הזה על מנהיגות השתתפותית בכלל?
מנהיגות היא לא אחת, ואולי אנחנו מפספסים כל כך הרבה , ודי בגדול, כשאנחנו ממשיכים לשמר את המבנה הררכי בו בסופו של דבר רק לקומץ יש את הכוח לקבל החלטות משמעותיות. איך עושים זאת? בסדנה ניבחן מרחב פתוח וכלים נוספים היכולים לסייע ליצירת קול קבוצתי אחר ומשמעותי.
נכון שכך אנחנו רגילים להבין את הרעיון של מנהיגות. אבל הנה הצעה לחשיבה אחרת, שכבר מיושמת במבנים שונים ומצליחה להביא לתוצאות מעניינות ומרשימות בארץ ובעולם. עדין בקטן אבל הולך ומתעצם.
במציאות הכל כך דינאמית ומשתנה האם נכון שכך נמשיך לקדם את חיינו הקהילתיים המקצועיים הארגוניים?
מהי ההשפעה האמיתית של עבודה והתנהגות כזו על החוויה הרגשית שלנו תחושת המחוברות והמחויבות שלנו בכל פעם בו דעתנו וקולנו אינם מקבלים את הנפח והכוח שטמון בהם?
תפיסת המנהיגות כפי שהיא ומעצם מהותה מתבטאת בתחושת עליונות, הנובעת מאמונה שרק מעטים יכולים להיות "חכמים מאד" יודעי דבר, ובהם אפשר לבטוח ולאפשר להם לקבל את ההחלטות והשליטה על הדברים ועל האנשים. אך למעשה תפיסה זו המפריעה לזרימה של תקשורת אמיתית, ויוצרת שני מעמדות של בעלי פריבלגיה ושל ההמון המובל. יחסים כאלה מובילים למאבקי כוח חוסר אמון תחרותיות פגיעה במערכות יחסים ועיוות של ערכים ומוסר לא אחת. זה נשמע קיצוני אבל זה לא.
רבים מאיתנו הפנימו את הרעיון של להיות גורם מבצע וחסר השפעה ולהשאיר את קבלת ההחלטות לאנשים ההם, בעוד שבעולם הדינאמי הזה פתרונות חדשנים ונכונים יגיעו משתוף פעולה אמיתי, חשיבה משתפת ופתוחה וחיפוש משותף של כל אלה שאכפת להם ויכולים לזהות את הסיבה ואת פתרון הבעיה. יותר מדי פעמים למעט מדי אנשים יש את הדרך הכח והיכולת להשפיע ולהעביר את המסרים על אייך נכון לעשות דברים. ואת זה אפשר לעשות במנהיגות השתתפותית – השתתפות מבוססת עמיתים המשתתפים בקבלת החלטות בתחומים הנוגעים למטרה המשותפת להם.
כל מי שיש לו ענין אמיתי, מבין בתחום ויש לו ניסיון מוזמן לקחת חלק בגיבוש הדרך. זו אחריות משותפת של הצוות להשתמש באמצעים ובכישורים המנהיגותיים שקיימים בו.
זה כמובן מצריך מרחב שיש בו – אמון כבוד הדדי אחריות אישית שותפות בהנהגה מחוברות ועוד. תהליך שיתופי מוביל למחויבות גבוה יותר ולחווית שותפות מעצימה.
אם יש משהו ודאי לגבי ימי הקורונה הוא… שהיא האיצה תהליכי דיגיטציה. אם בחודש ינואר הייתי צריכה להשקיע זמן ואנרגיה בלשכנע ולהסביר שאימון אישי אימון
הגיע הזמן להגיד את האמת רוב העובדים היום הם מנהלים. בשונה מפעם שלהיות מנהל היה ענין של ותק השכלה קשרים והיררכיה, היום בעולם הארגוני השינוי
"אני רוצה שהם ישתפו פעולה, אני רוצה שהם יעזרו אחד לשני, יחליפו אחד את השני, יעבדו יחד." כן כן, לא אחת יש איזה "איש גדול"
