מה קורה כשאנחנו לא אומרים את מה שבאמת חשוב לנו?

תובנה מתוך תהליכי ליווי עם מנהלים ומנהלות

לאורך השנים, בעבודה עם מנהלים ומנהלות בכירים, אני פוגשת שוב ושוב רגע אחד שחוזר על עצמו. רגע שקט, לפעמים כמעט בלתי נראה, שבו משהו חשוב פשוט לא נאמר.

לא בגלל שחסרות מילים, ידע או רעיונות. להפך.
זה קורה כי למדנו לסנן את עצמנו.

בכל דרג ובכל תפקיד, רבים מאיתנו משוכנעים שהסינון הזה משדר מקצועיות, שליטה, יציבות. לפעמים זה אכן כך. אבל לא מעט פעמים זו השתקה עצמית.

מתחת לשתיקות האלה פועלת מערכת אמונות עמוקה, ותיקה, שלרוב כלל לא נבחנת:
אני חייבת להיראות תמיד בשליטה.
להגיד את זה מסוכן מדי.
אולי אני לא מבינה מספיק.
מצפים ממני לדעת, להבין, לא לשאול.
מה יחשבו עליי אם אגיד את זה?

וכך נוצרות שיחות שלא קורות.
דווקא השיחות האלה הופכות עם הזמן למקור לשחיקה, לתחושת תקיעות, ולריחוק — מהצוות, מהתפקיד, ולעיתים גם מעצמנו.

בתהליכי אימון אפשר לעצור ולהתבונן בזה לעומק. לא כדי “לדחוף אומץ”, אלא כדי להבין מה באמת עוצר אותנו מלהיות נוכחים בשיח. לזהות את המחסומים הפנימיים שמנהלים אותנו — לא תמיד מסיבות שרלוונטיות להווה.

ההבנה הזו מאפשרת להתחיל לפעול ממקום אחר. שקט יותר. חופשי יותר. מדויק יותר.

שלוש שאלות שכדאי לשהות איתן:
באילו סיטואציות מופיע הצמצום הזה, שמונע ממני להתבטא באמת?
מול אילו אנשים קשה לי יותר להביא את עצמי?
ואילו שיחות אני דוחה או נמנעת מלעשות, למרות שברור לי שהן יכולות לחולל שינוי משמעותי?

אם השאלות האלה פוגשות אותך במקום מוכר, ואם יש תחושה שזה הזמן לבחון מחדש את הדרך שלך בתוך תקשורת, הובלה ומערכות יחסים — אני כאן.