קורה לא מעט שהרגש מופיע לפני החשיבה, וברגע אחד משהו אחר מתחיל לנהל אותנו. ברוב הפעמים שבהן אנחנו מתבאסים או מאוכזבים מעצמנו, זה לא באמת בגלל מה שעשינו בפועל, אלא בגלל מה שקרה רגע קודם לכן.
זה מתחיל באינטואיציה מהירה, כמעט בלתי מורגשת. מבחוץ הכול נראה רגיל, אבל בפנים עולה תחושה חדה של חוסר יציבות: “לא הייתי מספיק”, “למה אמרתי את זה”, “מה ראו עליי עכשיו”.
כשאנחנו בלחץ, מי שמופיע ראשון הוא לא מי שאנחנו רוצים להיות כמנהלות וכמנהלים, אלא האני הפגיע, האוטומטי, זה שפועל בלי ניהול מודע. ביומיום עמוס, מרובה דרישות והחלטות, האוטומט הרגשי תופס פיקוד בלי שנשים לב. שם נולדים תסכול, אכזבה עצמית, והמחשבה שיכולנו להגיב אחרת.
ושם בדיוק מתחילה העבודה האמיתית. לא בניסיון לשלוט ברגש או להעלים אותו, אלא ביכולת לעצור רגע ולפתוח בתוכנו מרחב. מרחב שבו הרגש מקבל מקום, אבל לא מקבל את ההגה.
העבודה היא ללמוד לפגוש את הרגע הזה אחרת. לשאול איך נותנים לרגש מקום ועדיין בוחרים תגובה שמתיישבת עם מי שאני רוצה להיות, ואיך מפתחים יכולת לבחור גם כשהלחץ כבד.
אלה לא שאלות תאורטיות. הרגעים האלה משפיעים ישירות על האופן שבו אנחנו מתקשרים, מנהלים ומובילים. ואפשר ללמוד לפגוש אותם אחרת.
