כולנו זקוקים לחסד…אבל הרבה יותר להכרה.
הכרה ברעיון שלנו , באמירה, בעשיה,
הכרה בהומור באופציה
הכרה בקול האחד המיוחד.
וכשההכרה לא מגיעה יותר מדי זמן
שאין לה תמיכה מחוץ ומבית
שאין לה אוהד, קונה
אנחנו מוותרים.
לא עליה על ההכרה
אלא על הזכות הזו להיות אחר שונה מחזיק במחשבה דעה אמונה יצירה
שאין לה עוקבים.
מוותרים על האפשרות הזו בעצמנו.
אולי באמת אין לזה מקום
אם אין לזה דורש
אולי זה לא הגיוני או לגיטימי.
וככל שעובר הזמן זה הופך ל
אני לא הגיוני או לגיטימי
עדיף שאתיישר, אלך לפי כולם
כי כמה אפשר להישאר דחוי מנודה
בלי אהדה ואהבה למה שאני מביא לעולם…?
מעטים עומדים בזה שלא במחלקה סגורה…
כן! כמה חשובה האותנטיות בעולם הזה! אומרים,
אבל האם אפשר באמת לעמוד בזה?
האם יש בי את היכולת לקבל החלטות
על עצמי לפי דעתי,
לעשות את דרכי כפי שאני
רוצה?
ואין צורך ללכת לקיצוניות ההפוכה המדברת אגואיזם ודריסת האחר.
אלא ממקום ששואל האם אני חי את החיים הנכונים לי לפי דרכי
או חי את החיים הנכונים לפי דרכם…
