מה קודם? לפתור קונפליקטים או ליצור שיתוף פעולה?
במפגש הראשון עם ההנהלה התבקשתי לבנות סדנה שעוסקת בקונפליקטים בתוך הצוות. הצוות מורכב מאנשי מקצוע מדיספלינות שונות, ויש קונפליקטים. אולי סימולציות? אמרו, בקיצור תעשי משהו שיעזור.
מעבר לתוכן של מה לעשות השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי קשורה להגדרה של מהות הסדנה. נכון, שנים רבות השתמשנו בשפה הזו בתחום של ייעוץ ארגוני וסדנאות, לסמן את הבעיות כדי לפתור אותן. ככה עושים גם בעולם הניהול ובכלל זו השפה – יש קונפליקטים בואו נעשה סדנה וזה יפתר…
כמי שנמצאת שנים רבות בתחום ורואה שתכל'ס זה לא באמת נפתר אני תוהה לגבי הפוקוס המובא דרך כותרת הסדנה למשתתפים. הכותרת הזו תייצר ציפיות מסויימות עוד לפני הסדנה, והיא גם תשפיע על האנרגיה איתה יכנסו המשתתפים לחדר ולתהליך. כשמידעים את המשתתפים שזו סדנה לפיתרון קונפליקטים או התמודדות עם קונפליקטים, הם ניכנסים עם כל הקונפליקט פנימה, מרגישים מאויימים מותקפים, או באים להלחם על שלהם. יש שיאמרו שזה טוב, ייתכן. כלאמר בואו ניגע בבעיות הכואבות ונטפל בהן….זו בהחלט אפשרות אם באמת נוגעים בבעיות האמתיות, אלה שמתחת לפני השטח, שהביטוי שלהן במציאות זה קונפליקטים כאלה ואחרים, אבל המהות…במקום אחר. יחסי כוחות אינטריגות וכוחנות, חוסר אמון.
זוית שונה ושינוי נקודת מבט באימון אישי וקבוצתי
אני מגיעה היום בזווית קצת שונה. זו שדוגלת שמתוך הנכחת הטוב נפתרות לא מעט בעיות ובטח קונפליקטים.
ההצעה שלי הייתה בואו נעבוד על החיבור בצוות, הכרה יותר מעמיקה אחד את השני, אחד את הצרכים של השני, ביסוס אמון טוב יותר בצוות. בואו נייצר תשתית לשיח אחר, יותר קשוב, יותר פתוח, מהחיים עצמם. שיח שלא עסוק בלהיות צודק, וגם לא מחפש את הפיתרון. רגע עוד לפני בואו נחבר את האנשים.
לכולנו ברור שבמקום בו יש יותר חברות הבנה וקבלה יהיו פחות קונפליקטים, וגם כשיהיו , יטופלו באופן מהיר ונקודתי. לעומת מקומות בהם אין חיבור בין האנשים, יש טינה וכעס שלא מדוברים המבעבעים מתחת לפני השטח ויוצאים החוצה בין היתר במסווה של "עקרונות" או "זה לא אישי זה כי נכון" , "לטובת המערכת" והכי מעצבן אותי המשפט "אין מה לעשות הם לא ישנו כלום". במקום בו מתרחבת ההקשבה מתוך רצון כנה להבין ולפעול יחד, יש לצוות סיכוי הרבה יותר גדול לצמצם את היקף הקונפליקטים. האפשרות להבין את האחר גם אם לא להסכים איתו, האפשרות לשמוע קולות נוספים מבלי להירמס או להיות בתחושה של אין מקום לזה, היא חשובה ומשמעותית ומאפשרת גדילה והתפתחות של הצוות ליותר שיתוף פעולה. ולא פחות חשוב, כמות הקונפליקטים מצטמצמת, וגם אם יש כאלה האנשים פשוט פותרים אותם, כמו בחיים.
האם זה עבד?
הנה כמה דברים שנאמרו בסוף המפגשים:
- החשיבות הגדולה ביותר היא מתן זמן לצוות כולו לדבר על הצוות, על היחסים האתגרים והדילמות, ולא על הלקוחות.
- יש כאן צוות מעולה עם כוונות טובות, וכדי שיהיה טוב יותר לכולנו אנחנו חייבים להמשיך לעבוד על התקשורת ביננו
- צוות פתוח לשינויים ולדרכים חדשות להיטיב. המפגשים אפשרו הכרות ממקום אישי יותר של אנשים שפחות הכרתי ופחות ידעתי עליהם
- הזמן לדבר מבורך. אולי אפשר יהיה להמשיך את זה ולתת מקום לצוות. בעקבות המפגשים יש סיכוי שנוכל לשוחח יותר בפתיחות על היחסים בהמשך.
- החשיבות של השפה ודרך השיח אצלנו, וההשפעה של זה על מה שקורה בננו יותר מובן, וחשוב לתת לזה ביטוי ותשומת לב
- המפגשים איפשרו לראות עוד משהו, זה חוזר אלינו, מה אנחנו עושים עבור עצמנו.
- החשיבות של מקום מפגש הכולל את כולם היא גם ביכולת להעביר ידע. כוון שבשוטף התקשורת מקוטעת ודברים לא עוברים בשלמותם מה שגורם לתחושות קשות. מפגשים כאלה מאד מסייעים לרצף תקשורתי ולתחושה טובה יותר אצל כולנו. לא תמיד נעים לשאול מה היה ולמי ולכן זה חשוב.
- החשיבות והאומץ הנדרשים מאיתנו כצוות להראות קצת יותר פגיעות, ומה שזה מאפשר לנו ואיך זה משפיע על היחסים שלנו הייתה מאד משמעותית במפגשים.
- המפגשים אפשרו קצת השתהות וחשיבה
- המפגשים אפשרו התקרבות בין אישית בצוות
