כל הבטחה שהבטחת אי פעם לעצמך, כל מטרה שהוזנחה בדרך, בכל פעם שהיה בטוח שהפעם זה ממש משמעותי ואין סיכוי לוותר והחיים הזרימו אותך למקום אחר, לכאורה. כל פעם שאכזבת את עצמך על זה שלא עמדת במילה שלך, הפרויקט שנדחה הסידורים שהוזנחו הקנס שטפח הדיאטה שלא קרתה הטור לרופא שנשכח במקרה, כל פעם שהתבעסת לגלות ששוב ויתרת לעצמך או על עצמך.
הדחיינות היותר מוכרת עוסקת בביצועים מעשיים של הדברים. אבל היא מתקיימת בסביבה מנטלית שיש בה בעיקר בלבול ואי בהירות. לעומת עצלנות שהיא מצב בו לאדם אין רצון בכלל (ולא יסורי מצפון בדרך כלל) לעשות את הדבר, דחיינות היא מצב בו יש רצון לעשות את הדבר אבל אכשהו הדברים קצת מסתבכים נעלמים ונדחים. ושם יש מאבק פנימי . כי ברור לנו הדחייה הזו היא לא לטובתנו שזה אולי אף מזיק, ובכל זאת אנחנו מוצאים עצמנו שם. בדחיינות.
מחיר הדחיינות
הדחיינות איננה מצב בו מייצרים סדר עדיפויות מסוים מה שגורם לחלק מהדברים להעשות בשלב מאוחר יותר. בקיצור, הדחיינות היא לא עצלנות והיא גם לא אי עשיה של דברים מתוך בחירה או סדר עדיפויות, אלא זה מצב בו יש בך רצון אז להתחיל משהו מחויבות לעשות ואיכשהו בתוך המהלך משהו משתבש ולא קורה. למרות ההבנה שזה לכאורה חשוב לך, לא נמצא הזמן או החשק להתקדם בנושא. בכל ניסיון להתרכז משהו מסיח את הדעת. המילה מחר או אחר כך מככבות, וכך יוצא שהדבר מתמסמס או נגמר הזמן, או שהלחץ מאלץ לתת פתרונות לא טובים מספיק.
המחיר של הדחיינות הוא גבוה!
מעבר לתוצרים ותחושת ההחמצה, תוצאות פחות טובות מערערות את הביטחון העצמי ביכולת. כדי להימנע מבושה יש מי שמעוות משקר או מרמה לגבי הסיבות התנאים והתוצאות, זה לא אני זה בגלל המשפחה, זה לא בגללי זה בגללן וכו'. האמונה העצמית ביכולת להפיק משהו טוב מתערערת לא בהכרח בגלל חוסר ידע אלא בגלל ניהול כושל של הזמן והתהליך. יש ניסיון להסתמך על אלת המזל שתציל ברגע האחרון, שדברים יסתדרו למרות המצב, להניח שלא הכל תלוי בך ולכן הדברים קורים כמו שהם קורים.
תרוץ מצוין נוסף הוא פרפקציוניזם כסיבה ללמה אני לא עושה את מה שהתחייבתי אליו. עד שזה לא מושלם …המקור הראשי של הדחיינות כפי שהוכח במספר מחקרים (מתוך הספר: דחיינות של פירז סטיל) היא האימפולסיביות. האימפולסיביות היא תכונה שמקשה מאד על תכנון מראש, ונשענת על הסחות דעת מהירות ובקלות.
לדחות את העתיד...
במצב כזה של דחיינות מאד קשה לתכנן עתיד. הרי ברור שכל תוכנית לא ממש תצא לפועל ולא תקרה. דחיינות גורמת להנמכת ציפיות של אדם מעצמו ושל הסביבה ממנו. כלאמר, יש קשר בין דחיינות לחוסר ביטחון עצמי, ולאופטימיות . הנמכת הציפיות מביאה למצב של חוסר אונים נרכש. וכמו בכל תהליך וארוע המייצר תפיסה עצמית שלנו לגבי דבר או לגבי עצמנו, התנסות חוזרת על עצמה של דחיינות ותחושת כישלון או חוסר אונים הולכת ומתיישבת בתודעה עד שהופכת להיות תפיסת העולם של האדם את עצמו.
איך מתכננים ככה עתיד?
"את הדברים שהיינו צריכים לעשות הותרנו בלתי פתורים. ועשינו את כל הדברים שלא היינו צריכים לעשות"
חוק אמט "הפחד מביצוע המטלה גוזל יותר זמן ואנרגיה מביצוע המטלה"
בטווח הקצר אנחנו מצטערים על מה שעשינו אבל בטווח הארוך נצטער על מה שלא עשינו. זה חלק מהמצב האנושי להתחרט על מה שלא עשינו השאלה היא באיזה היקף ועד כמה תחושת הפספוס של החיים תיהייה גדולה במבט לאחור.
אי אפשר שלא לראות את השפעת הדחיינות בקבלת ההחלטות של העולם הפוליטי על החיים ועל הבריאות בפרט בימי קורונה. כל החלטה שנדחתה מגיע הרגע בו המחיר שלה ברור.
מה עוזר אל מול הדחיינות?
אמונה עצמית מפרידה בין הדחיין למצליחן. ללא ביטחון עצמי אל מול הכישלון הכי קטן, יתקיים ויתור, ויתור לנסות שוב, לדחות לפעם אחרת להזדמנות אחרת. וככל שהדבר ידחה יותר רמת החרדה תעלה והחשש לנסות שוב ישתלט על כל חלקה טובה. התרופה לזה דרך אגב היא האופטימיות והחשיבה החיובית. (כמובן אם היא לא בצורה של "חיה בסרט, ללה ללה לנד…") . אופטימיזם מציאותי – היכולת לחשוב חיובי באופן הגיוני ואפשרי.
איך משנים את המעגל האכזרי הזה ויוצאים ממצב של דחיינות שפוגעת בביטחון העצמי לעשיה ועליה בביטחון העצמי? התשובה היא ראשית במחשבה – ליצור בהירות לגבי מה באמת חשוב ומה פחות חשוב. להסכים לוותר על מה שלא באמת מעניין אותך ולהפסיק להתענות לגבי, ולה נידרשת אותנטיות וכנות. אל תבטיחו דברים שלא באמת חשובים לכם רק כדי לספק מישהו אחר למשל.
צרו לעצמכם שיטת עבודה או לפחות בהירות לגבי הדרך בה אתם אוהבים לפעול, ונסו להתמיד בזה.
ולא פחות חשוב – חשיבה חיובית אקטיבית כלפי עצמנו. די להלקאה עצמית כן לקבלה עצמית.
בתוך התהליך הזה אפשר יהיה לשנות את האופן בו אנו חווים את המציאות ואת עצמנו ולהביא סגנון חיים אחר אקטיבי ולא פאסיבי, יוצר ולא דוחה , מביא ערך ובעל ערך לחיינו.
