יש אנשים שאצלם המוטיבציה לעשות, ליצור, להתקדם עוד ועוד – היא המנוע המרכזי.
הפחד הגדול הוא לא מעומס, אלא ממה שיקרה אם תהיה עצירה. מה המשמעות של רגע בלי יעד ברור, בלי הדבר הבא, בלי משהו חדש להחזיק בו. ואולי אפילו שאלה לא פשוטה: איך מתנהגים בתוך זה.
כמו שיש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם שקט וממלאים אותו במילים, יש אנשים שמתמודדים עם החיים כך מול שגרה. שגרה מרגישה להם כמעט בלתי אפשרית. אז מחפשים. מוסיפים. מעמיסים. עוד כיוון, עוד רעיון, עוד שינוי באופק. תמיד להיות בתנועה.
בשיחה שהייתה לי לאחרונה עם מנהל, עצרנו רגע והסתכלנו על התמונה הרחבה. עד כמה כבר קורה. עבודה, השקעה מקצועית, החיים עצמם, ילדים, זוגיות, מחשבות על שינוי מקום ועל העתיד. הרבה מאוד אנרגיה שמושקעת בכמה חזיתות במקביל.
ואז עלתה שאלה אחרת לגמרי. אולי לא כל חיפוש נובע מצורך אמיתי בעוד שינוי. אולי לפעמים החיפוש הוא דרך להימנע מהשהייה. מהסכמה להיות בתוך מה שכבר נבנה, ולהעמיק בו. לראות עד כמה אנחנו כבר מחויבים, ועד כמה משהו כאן כבר קיים.
זה לא אומר לוותר על התפתחות, ולא להפסיק לשאול שאלות או לחלום את החלומות הבאים. אבל כן יש פה עצירה חשובה, שמבקשת להבחין בין חיפוש שמבקש תנועה חדשה, לבין חיפוש שמנסה לברוח מהעמקה, מהחזרת מבט פנימה, או מהסכמה לפגוש את עצמנו בלי רעש.
כי לפעמים, בשלב הזה של החיים, האתגר הוא לא למצוא את הדבר הבא – אלא להסכים להיות באמת בתוך מה שכבר בחרנו.
