אימון מנהלים ואימון צוותים לשינוי משמעותי ומהותי

פרוץ הקורונה הביאה את אחת האפשרויות המרתקות לעבודת אימון Coaching. סוף סוף אחרי שנים של התנגדות לאימון מרחוק באונליין בוידאו זום וכל האופציות, הקורונה פתחה וזום פתחו את האפשרות הזו לכולם ובענק! מספר חברות בינאלומיות לקחו את האופציה הזו בשתי ידיים והפכו את האימון באונליין לאמצעי המשמעותי הזמין והמיידי לחברות המעוניינות להעניק לעובדים שלהם הן אופציה להתפתחות אישית וניהולית, והן לצוותים הממוקמים במרחק במרחב הפיסי והווירטואלי. חברות רבות אליהן נחשפתי, רבות מעולם ההיי טק, איפשרו אימון למנהלים במגוון רמות מה שלא היה אפשרי קודם. התנועה הזו היא מטורפת מרתקת ומסתבר שהפכה בתוך כשנתיים מתחילת הקורונה לשוק המגלגל מאות מליונים רבים. וכן כן הכל אונליין. הכל לטובת ארגונים וחברות. 

בשנתיים הללו מאז הקורונה פתחתי כמה סניפים של עצמי בעברית ובאנגלית, בארץ בארופה וארהב בעיקר, והגעתי אף לדובאי החדשה ב=יחסית במגרש הישראלי. האפשרות לאמן מנהלים ברחבי העולם, באונליין, חשפה אותי להבנה עמוקה יותר על מצוקת העבודה מרחוק, על האתגר המשמעותי של ניהול צוותים ואנשים מרחוק ועל הבדידות שאוחזת בלא מעט מהאנשים ללא קשר למעמד סטטוס תרבות או שכר. כולנו זקוקים לעין רואה מפרגנת ואוהדת, כולנו זקוקים לסביבה תומכת ואוהבת. 

הסיכום הזה הינו קצה קצהו של מעל מאה אנשים שאימנתי בתקופה האחרונה מנהלים בדרגות שונות עם רמת אחריות שונה ומגוונת, נשים וגברים. רוח הדברים מובאת אך לא הפרטים כמובן. מה שבטוח, תסמכו עלי כשאני אומרת לכם שאין בשום כותרת וציטטה שתקראו כאן אפשרות להבין משהו על האם זה גבר או אשה, האם זו עמדה ניהולית סופר בכירה או ראש צוות. אנשים הם אנשים הם אנשים, הפחדים האנושיים שלנו לא הולכים לאיבוד בגלל מעמד וסטטוס. הם שם, למרות ועל אף. הדבר החשוב ביותר הוא להתמודד איתם, ולאפשר להביא את הכוחות והעוצמות שלנו לקידמת הבמה. תהליך אימון ושיחות משמעותיות מספקות בדיוק את המרחב שמאפשר להתבונן לחשוב ולראות שמשהו חדש אפשרי עכשיו. 

לשנה הזו שמתחילה לה שוב, אני מקווה שיותר ויותר חברות יבינו את הצורך האנושי, ואת החשיבות של תהליכים מהסוג הזה המאפשרים מצד אחד שיתוף ופורקן של פחדים ואיומים פנימיים וחיצוניים ומצד שני אפשרות אמיתית להתגבר, לחשוב אחרת ולמצוא כוחות למשהו חדש ומדויק יותר. ושההבנה הזו תביא עימה את ההשקעה הנדרשת בעובדים ובמנהלים כיחידים וכצוותים. כי אין אפשרות לצמיחה של אחד בלי השני. 

בחרתי חמש ציטטות ממנהלים ומנהלות שעבדתי איתם השנה שבעיני מייצגות לא מעט ממה שעובר על רבים ורבות. בפוסטים (בקליק על התמונה) אפשר לקרוא קצת יותר על הגישה או על הדרכים להתגבר ולשנות את התחושות הללו. קריאה מהנה! 

וזה שיודע הכל...מה איתו?

"אני מרגישה מותשת מכל השאלות האלה כל הזמן. כל אחד מהם שואל אותי וזה מצריך אותי לדעת הכל להבין בהכל ולהיות כל הזמן בסוג של כוננות. כי זה מה שמצפים ממני… אני לא בטוחה שזה התפקיד שלי באמת. הרי זה לא הגיוני שאני אהייה מעורבת בכל פרט.  ומצד שני אין לי מושג איך להפסיק עם זה…או איך להפסיק לענות, ואם אני מפסיקה לענות הם ידעו מה לעשות טוב כמוני? או…". די נעים להיות במרכז העניינים להיות האדם החשוב זה שיודע הכל, ותכלס, את.ה באמת יודע יותר מאלה שמתחתיך, הרי זו הסיבה להתקדמות. אבל, מה המחיר של לדעת הכל תמיד, מה המחיר לעצמך ומהו המחיר לחברה. האם אפשר לגדול ליד אדם כזה? האם יש מקום לטעויות ללמידה לחשיבה אחרת, לקחת סיכונים באזורים אחרים בהם יש פחות ידע? איך מרחיבים את הגישה ומה זה מאפשר להביא לתוך החיים, לתוך התפקיד ולתרבות הארגונית. הפחד לשחרר והאפשרות להאמין באחר שיצליח הם שני אתגרים שמלווים רבים מהמנהלים שעוברים מתפקיד של עושה למנהל. למנהל יש תפקיד אחר. מעבר ללעשות נדרש גם לנהל וזה אומר דרך חשיבה והסתכלות אחרת. להמשך קריאה:

the mind is the limit
emotional regulation

איך לנהל את הדבר הכי חשוב

"לא כל כך הפריע לי מה שנאמר לי, על זה עוד יכולתי להתגבר, אבל התגובה שלי הייתה מה שזעזע אותי והשפיל אותי באמת. לא שלטתי על עצמי כמו שצריך וזה יצא רע. ממש התביישתי בעצמי. הייתי כל כך נבוך שרציתי לקבור את עצמי". לנהל את התגובות שלנו גם ברגעים קשים ומתסכלים זו מיומנות נרכשת ולא פשוטה. כי כשלוחצים לנו על טריגרים מסוימים התגובות שיוצאות מאתנו , התגובות האוטומטיות האלה מגיעות ברגעי דרמה מהירים, הן לא תמיד מקור לגאווה. הן חושפות הרבה פעמים דווקא את המקומות הפגיעים ביותר שלנו, את חוסר הביטחון את הפחדים והחששות את האגו הפגיע. יש מקומות שבהם זה לא קריטי או שהמחיר שנשלם נסבל. אך מה קורה כשהתגובות האלה קורות בתדירות גבוהה ועם האנשים שהכי פחות רצוי שיראו אותנו ככה. מה המחיר הכלכלי שהתנהגות מסוג זה יכולה לעלות לנו? ככל שעולה רמת הלחץ, הסטרס, ככה יש לנו פחות זמן ומרחב לתגובה מושכלת. בלחץ יוצא האני האמיתי זה שבזמנים רגילים אפשר להעלים לכאורה. מה שמאפשר שינוי במקום הזה הוא ההבנה מה מפעיל את הטריגרים האלה, ואיך אפשר להאט את הזמן שבין הארוע לתגובה על מנת למצוא דרך אחרת להגיב גם במקרים מאתגרים.  עוד על ניהול רגשי בפוסט הזה:

מתי פירגנת לאחרונה?

"זה שמישהו באמת ראה את ההשקעה שלי וגם אמר לי שהוא רואה את זה פעם ראשונה מזה שנים, גורם לי להתאמץ אפילו יותר"! כל אחד צריך מישהו שרואה אותו באמת, מעריך ומפרגן. כל אחד ואחת מאיתנו זקוקים להוקרה על מאמץ ועל עשיה. שאנחנו מקבלים את זה מהסביבה, משותפים לדרך מאנשים במיקום מעלינו מתחתנו או מצדנו זה מעורר בנו מוטיבציה ואנרגיה להמשיך ולעשות עוד.  אנחנו אלופים בלהגיד מה לא עובד מספיק טוב ומה נדרש לשפר, וכן זה חשוב ומשמעותי, אבל שימו  לב גם לצד השני, שמפרגן ורואה את הטוב שכבר יש. לראות את הטוב, את היש את היכולת ולא להתייחס אליה כמובן מאליו. האמת היא שליכולת הזו יש משמעות אדירה באפשרות להשפיע ולגרום לאנשים לעשות יותר איתך. גם אם זה לא טבעי לך, לא גדלת עם זה כדרך שיח, לא ראית את זה מספיק מסביב, לא חווית את זה ע עצמך, זו מיומנות ניהולית קריטית שניתנת לתרגול ולרכישה! והיא זו שתאפשר לך לעבוד עם אנשים ולהפיק את המקסימום. איך עושים את זה טוב יותר ומה מרוויחים מזה? בפוסט כאן: 

מנהיגות
Confident business man posing on black background and looking at camera, he is keeping his finger on the lips and asking for silence

תסמונת המתחזה

"הפחד הכי גדול שלי שיום אחד הם יבינו שאני לא כזה. נכון הייתי ממש טוב קודם, כי הכל היה בשליטתי, ידעתי מה אני עושה למתי עד מתי ויכולתי לשחק עם הדברים ולהיות מעולה ובזמן. אבל עכשיו לא אני עושה הכל, אני תלוי באחרים, אני לא מעורב בכל דבר, מצפים ממני למשהו אחר ונראה לי שאין לי מושג בכלל איך אני, מי שאני, יכול להצליח במיקום החדש. אני מרגיש מתחזה, מעמיד פנים שאני מבין הכל ושולט על העניינים, אבל אני אומר לך בכנות, לא. והפחד הגדול שמתיש אותי שעוד רגע ממש יגלו את זה, ואז…". התחושה הזו מתקיימת הרבה פעמים במעבר בין תפקידים או כשיש התקדמות מהירה מדי. אם לא הפנמנו בעצמנו במה אנחנו טובים ומה כבר אנחנו יודעים, אם לא קיבלנו תחושה ברורה ומובנית על בסיס מה התקדמנו בתפקיד איך רואים אותנו ומה מצפים מאיתנו, יש אפשרות שבתקופת השינוי הראשונה נהייה בתחושה הזו של "עוד שניה יבינו מי אני…" בסאונד הפחות נעים של הטקסט הזה. איך מתמודדים עם זה בצורה טובה יותר ומה באמת יכול לעזור. בפוסט כאן:

להיות מאושרים בעבודה זה אפשר?

"אני עושה את זה כבר מלא זמן, אני גם טובה בזה. ממש מקצוענית. כל דבר שתביאי לי בתפקיד הזה אני אדע מה לעשות או למי לפנות ולהפנות. בחיי, בעיניים עצומות. ויש בזה המון נוחות, הרבה פחות לחץ מפעם, והתנאים חבל על הזמן. אבל אני לא שמחה יותר. נעלמה ממני השמחה וההנאה, ובמקום שאני נמצאת בתנאים שיש לי זה ממש מפחיד לעזוב או לשנות. זה אשכרה כלוב זהב, זה מה שזה. וזה תוקע אותי עוד יותר".  אם יש משהו שהביאה הקורונה חזק מאד לתוך שגרת החיים זה שהחיים הפכפכים מדי ואי הוודאות היא לא משהו שנכון להמשיך להתעלם ממנו. לאור זאת השאלה מהי הדרך המייטבית לחיות את חיינו, עולה וצצה על פני השטח עוד יותר מפעם? וכשעבודה תופסת את הזמן המחשבה והאנרגיה בהיקף כזה, כדאי שזו תהייה עבודה שווה. האם אפשר להיות מאושרים בקריירה או שזו אופציה של יחידי סגולה? בכתבה שפורסמה בעיתון הארץ איתי הבאתי את אופן ההסתכלות על קריירה כחלק משמעותי בחיים אבל לא בהכרח מהזווית הזו של להרוויח יותר ולהשיג יותר אלא ממקום קצת אחר שמחפש את ההנאה שהמחה והאושר. להמשך קריאה:

אשה מלמדת גבר לעוף

שתפו עוד אנשים כאן:

WhatsApp chat