איך לעשות לעצמי אימון קריירה ויחסי ציבור מקדמים במקום העבודה?
למה אנשים טובים נשארים מאחור?
אחת התופעות המעניינות שיש בעולם העבודה, ואני פוגשת אותה לא מעט, זו תחושה של אנשים מאד טובים ומוכשרים שנשארים מאחור בגלל סיבות כמו שהם מגדירים אותם :- אין לי מספיק קשרים, – אני לא מאלה ש"מנפחים" כל דבר שהם עושים, – אני חונכתי על צניעות , אם הם לא רואים אותי אז אין לי מה לעשות. אני אחכה בסבלנות בסוף יבינו איזה תותחית אני…. ועוד ועוד הסברים מנומקים וחשוב לאנשים לתת הסבר ללמה הם לא מתקדמים. אז האם ? ואם כן אז אייך להתגבר על הקושי שיש לך וכן להתקדם בקריירה בעיסוק בעבודה.
"עוד פעם עוקפים אותי…עם כל ההשקעה של הנשמה והזמן ובכל זאת שום קרדיט לא מגיע אלי, והקידום והפרגון עוברים לאחרים ואותי פשוט לא סופרים…."
ההסבר לעצמנו הוא שאחרים יודעים לדבר על עצמם ואני לא…
אני צנוע ולא יודע לעשות לעצמי יחסי ציבור טובים, זה רק עניין של ביטחון עצמי…..האמנם?
האמת היא שכשהפער בין מה שאני חושב על עצמי ועל היכולות שלי לבין מה שאחרים חושבים עלי גדול מדי נוצרת תקיעות בהתקדמות, ועד שהפער הזה לא יקטן לא ניתן יהיה להתקדם. אם יש בך אמונה ביכולות שלך, אם המקצוענות שלך אינה מוטלת בספק , כדאי לעבוד על הדרך לפרוץ את מחסום הצניעות , הבושה, והקושי להביא את עצמך לחזית.
באימון אישי, ותהליך אימון קריירה ייעודי, נעבוד על הדרכים להביא את עצמך לחזית בצורה מקצועית ועניינית, על ניהול שיח ממקום של אמירה עצמית ברורה כך שהמסר יעבור, ועל הסוד אייך מנהלים יחסי עבודה ויחסי ציבור מקדמים בו זמנית.
אני פוגשת אנשים רבים בעלי בחשיבה והתנהלות כזו. ותתפלאו ! אין לה אפיון למעמד אחד או למגדר אחד. שזה די מפתיעה, ואני אסייג ואומר שזה לא מבוסס סטטיסטיקה אבל מאד מבוסס שיחות אמיתיות.
אני פוגשת לא מעט, זו תחושה של אנשים מאד טובים ומוכשרים שנשארים מאחור בגלל סיבות כמו :- אין מספיק קשרים, – לא "מנפחים" כל דבר שעושים, – צנועים, ומחכים שיראו אותם . וזה מנהלים בדרגים שונים, וזה אנשים ברמות שונות. לאו דוקא קשר ישיר למעמד. הסיבה היא שזה קשור גם לחינוך, לתפיסת עולם, עניינים פסיכולוגיים פנימיים, אבל לא מעט להתנסות הזו, ולהתמודדות עם התוצאות.
תהליך אימון קריירה לקחת אחריות על הקריירה שלנו
מסתבר שכולנו חוטאים בסיפור סנדלרה והנסיך כמטפורה (בלי הגדרות מגדריות), שמישהו יראה אותנו, יציל אותנו ויעלה אותנו במעמד ובתנאים… עדין יש בנו את הרצון הילדי הזה שמישהו יעשה בשבילנו משהו כי אנחנו מאד מאד מיוחדים שונים אחרים ועכשיו הוא או היא רואים את זה ויעשו עם זה משהו. נשמע ילדי, אבל מאד לא. כולנו חוטאים בזה ולא משנה גיל. ממש לא.
פגשתי מנהלים ומנהלות בני כל הגילאים שהתקדמו בעזרת הכישרון, המקצועיות הידע, והטיימינג של הדברים, ועכשיו פתאם תקועים. זה לא מתקדם. והם לא מסוגלים להגיד עכשיו אני , תורי, תראו אותי , תראו כמה אני שווה. לפעמים זה האגו, הגאוה , לפעמים זה החשש, ועוד סיבות רבות. אבל התוצאה היא אחת. לא זזים. זה נכון בצורה מאד רחבה מבלי להכניס את זה למסגרת של ארגונים או תפקידים מסוג מסוים בלבד. אז אייך אפשר להתגבר על הקושי הזה ולהתקדם בה נתמקד וגם אתן בהמשך כמה טיפים שיעזרו לזוז.
מישהו פעם אמר לי אמירה כללית כזו – למה אנחנו כחברה לא רואים את האנשים הטובים ומקדמים אותם, אלא את אלה עם הקשרים…שלא לאמר השקרים? אלה שמנפחים את עצמם באני ואני ואני….ולא עושים כלום.
יש שתי תשובות עבור אימון קריירה אפקטיבי . לפחות:
האחת – אי אפשר לצפות שמישהו יבין מה אנחנו רוצים מבלי שנגיד. בעיני זה דווקא מתוך כבוד לך כאדם בוגר .
אנחנו כמבוגרים מנחשים למה הילדים מתכוונים, אבל באיזשהו שלב אנחנו מלמדים אותם להגיד… אז – אם אתה לא אומר שאתה קיים ורוצה מאיפה ידעו? יותר קל לספק למישהו שרוצה משהו ויודעים את זה מאשר להתחיל לנחש מי רוצה, מה …לא?
אז, אפשר לראות בתפקיד הבא שאנחנו רוצים סוג של מוצר שאני רוצה וצריך. אז כדי שידעו שאני לקוח מתאים אני צריך להגיד משהו, לסמן, לשאול להצביע על. אם לא ידעו…לא יפנו אלי את האפשרות הזו. אם ידעו, יכול להיות שיציעו לי והמחיר לא יתאים לי, אבל אז אפשר להתחיל לדבר. עם עצמי או עם הספק. אז אפשר להניע איזושהי התקדמות. ולפעמים גם העולם עוזר.
אפשר לראות בעצמי את הפיתרון הנכון למצב, ולכן התפקיד שלי הוא לספר על הפיתרון ,הערך שאני מביא, כדי לעזור לחברה שלי לעשות יותר טוב.
אם אני מאמין שאני טוב, ואני מאמין שאני האדם הנכון לתפקיד, אז חשוב שאפנה את אור הזרקורים אלי! אזור לי למנוע מהמקום שבו אני עובד את כל הטוב הזה. לא ככה?
יש גם מחשבה אחרת…
השניה – לשאול, אייך התפיסה הזו עוזרת לך? התפיסה שלא רואים את הטובים ובגלל זה אני נשאר מאחור. כלומר, יכול להיות רק לצורך המשחק המחשבתי עכשיו שלשים את האחריות על מישהו אחר שהוא לא בסדר בעצם מסדרת גם אותנו? שהתפיסה הזו משרתת משהו אצלך במחשבה. יש ביטחון גדול מאד לאגו בלהסתכל מהצד על דברים ולהאשים מישהו אחר שהוא מפספס אותך, מאשר להביא את עצמך לפרונט, להסתכן בלדעת מה באמת חושבים עלי, אולי יהיה לזה מחיר , זה סיכון.
אם ניקח את הסיכון, ייתכן שנשמע אחת מהתשובות האלה :
– יגידו לי שבעצם אני לא מתאים לא נכון והכי טוב שתישאר במקום שאתה…או אין לנו אפשרות מבחינת הארגון.
– או אולי בכלל היינו מעדיפים שתבין את הרמז שאתה לא מתאים ותלך
– או למה לא אמרת עד עכשיו, בטח יללה בוא נראה אייך עושים את זה.
בכל אחת מהתשובות אנחנו יוצאים קצת לא טוב מהסיפור :
– אם אני לא מתאים לקידום , אין אפשרות לקידום או רוצים שאלך – אז איזו החלטה אני צריך לקבל עכשיו. אחרי ששמעתי משהו כזה לא הגיוני מבחינתי. אייך להמשיך מכאן. מזה אומר על המקום , על מה שהבנתי על עצמי עד כה או לא הבנתי, מזה אומר עלי?!
– ואם אין אפשרויות אחרות אז זה אומר שאני צריך להתחיל לחפש עבודה חדשה…? יש לי חשק כוח אומץ סבלנות ?
אז אולי עדיף לי לא לשמוע את המילים האלה כדי לא לקבל שום החלטות כרגע.
אם אומרים לי יאללה קדימה – גם כאן עולות שאלות כמו:
– ממה פחדתי עד היום , למה בזבזתי זמן
– או, עכשיו אני באמת אצטרך להראות ש…לגדול זה לא תמיד קל. זה קצת מפחיד! וזה מצריך הערכות חדשה. ואולי יתאכזבו ממני? או אני אתאכזב….
– אני לחלוטין מבינה את ההרגשה הזו ואת התסכול. אבל תודו שגם זה די כייף להיות במקום שלא לוקח סיכון גדול מדי להחשף, להגיד תראו אותי, ואז להסביר שזה כישלון של המערכת שלא רואה אותך….
אימון קריירה עוזר במצב של תקיעות
אז, כשאנחנו נתקלים במשהו שלא קורה לנו, אנחנו תמיד יכולים להאשים מישהו, זה מרגיע, זה טוב, זה בטוח, ונחמד שיש את מי להאשים .
אבל אחרי שנמאס לנו באמת מהמצב הזה, שלא בא לנו יותר להיות במקום הזה, השאלה המתבקשת היא האם באמת אנחנו רוצים לשנות. אם התשובה היא כן. אז מתחילה העבודה האמיתית. אם לא, אז אולי כדאי להסתכל קצת אחרת על הדברים.
וה"כן" הזה הוא הכן הכי כנה שלנו עם עצמנו. לא מה אנחנו מספרים החוצה לעולם כדי שיחשבו ש…איזה סיפור אנחנו מוכרים כדי לצאת טוב. אלא באמת שלנו עם עצמנו. כי אז אפשר להתחיל לעבוד על מיגור הפחד והתגברות עליו.
