הסיפורים בחיים תמיד מגיעים עם המשכים. אנחנו סוג של טלנובלה כל פרק משפיע על הבא כל מקרה שקרה ישפיע על המקרה הבא שיקרה. השליטה , לפעמים היחידה שיש לנו, היא

דור המלניאל, הצעירים ביותר בשוק העבדה כיום, נולדו בשנות השמונים והתשעים, ונמצאים עמוק בעולם התעסוקה חלקם כבר בתפקידי ניהול. האם נדרשת התייחסות אחרת אל בני הדור הזה ולמה? מה ההבדל

מה קודם? לפתור קונפליקטים או ליצור שיתוף פעולה? במפגש הראשון עם ההנהלה התבקשתי לבנות סדנה שעוסקת בקונפליקטים בתוך הצוות. הצוות מורכב מאנשי מקצוע מדיספלינות שונות, ויש קונפליקטים. אולי סימולציות? אמרו,

איך לקדם את הקרייה? "לא ברור לי אייך אני הולך להתקדם כאן, וגם אף אחד לא ממש טרח להגיד לי". את המשפט הזה אני שומעת פעמים רבות בשיחות אימון עם

אל תסרב לאושר/ פבלו נרודה אט אט גווע… מי שלא נוסע, מי שלא קורא, מי שלא שומע מוסיקה, מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו. אט אט גווע… זה שהורס

״החיים הם סיכון, מהרגע שאנחנו מתעוררים. יש רק מצב אחד בו אין סיכון, והוא ודאי…מוות.״ אז אמר, למה להתחיל שלילי?!   תכלס׳ הבעיה המרכזית היא הפחד מלקבל החלטות. וזה נוצר

הסיפור שנספר לעצמנו הוא מה שישאר לנו בראש, בזיכרון עלפיו יהיו התבניות של ההגדרות העצמיות שלנו במוח, האמונה על היכולות והכוחות, על האפשרויות ועל מי אני בוחר להיות. וכן, בסוף